"בין אחריות, ניווטים ולילה לבן – החל להירקם הסיפור שלנו."

ההיכרות שלנו

היכרותי עם הודי החלה בשנת 2020, במלט"ק- המכללה לפיקוד טקטי, שנתיים של לימודים במסגרת הצבא, שילוב של תואר דו־חוגי בצבא וביטחון עם תואר ראשון מאוניברסיטת חיפה. אני קצינת לוגיסטיקה, והודי לוחם בסיירת צנחנים. בתחילת הלימודים, שנינו קיבלנו את ההתנסות הראשונה שלנו בתחומי אחריות שונים: אני נדרשתי להיות אחראית על המנהלות בתרגיל המסכם של המחזור הותיק שמסיים את השנתיים לימודים, בעוד הודי קיבל את האחריות על ניווטי החניכים, במסגרת תפקידו הקודם כקצין ניווטים. כיוון שכל אחד מאיתנו קיבל אחריות שונה, נדרשנו לעבוד בשיתוף פעולה כדי להוציא את התרגיל לפועל בצורה המיטבית.
התרגיל התקיים במשך יומיים, וכלל לילה לבן לחניכים בהר גמל מעל ג'וליס.

במהלך התרגיל זכיתי להכיר את הודי לראשונה. זה התחיל כשפניתי אליו לעזרה בסידור הקשרים לצמדי הניווטים.

בלילה, בעוד אני נשארתי ערה, הודי הצליח לישון כמעט עד עלות השחר. בבוקר, בזמן שארגנתי את שולחנות הכיבוד לחניכים, הודי נשאר ברכבו, שקוע בשנתו. למרות עייפותי, נמנעתי מלהעיר אותו, אולי בתקווה שיתעורר מעצמו. כשהסתיים התרגיל ושבנו למלט"ק שבמחנה גלילות, כאשר ביקשתי את עזרתו באיסוף הציוד והקשרים מהחניכים, הודי, תשוש מהלילה, סירב בנימוס והעדיף לנוח בדירתו. נשארתי שם המומה.
לא הצלחתי להבין איך הוא גמור אחרי שישן כל הלילה וגם לא עזר לי? הוא מתרחק מטווח הראייה שלי, ואני רק תוהה אם הוא באמת משאיר אותי להתמודד עם כל זה לבד. כשהוא נעלם, אני מבינה שכן.
ומאותו רגע, למעשה, החל הסיפור שלנו. הודי סימן אותי כבר מאותו יום.

השבעה באוקטובר

בשבעה באוקטובר היינו בבית, שנינו. היינו אמורים ללכת באותו יום להופעה של ברונו מארס כרטיסים שהודי קנה לי בהפתעה. התעוררנו משיחה שקיבלתי מהמפקדת המקצועית שלי ומיד לאחר מכן התקשרו להודי. הבנו שקורה משהו גדול, אז לא הבנו בדיוק מה. ארזנו תיק במהירות, בלי לדעת לכמה זמן. אני נסעתי לגדוד, הודי לפלוגה שלו, לאסוף את החיילים ולהתארגן ללחימה.
בבוקר השבעה באוקטובר, כמפקד פלוגת ההכשרה של סיירת צנחנים, חבר הודי עם פלוגתו ללחימה בקיבוץ זיקים. יחד עם כיתת הכוננות ואנשי הקיבוץ, הוא נלחם במחבלים במשך מספר ימים ומנע מהם להיכנס לקיבוץ. הכתב אלמוג בוקר צייץ: "מהראשונים שהגיעו לזיקים בשבעה באוקטובר, נלחם על הבית שלנו כאילו היה זה הבית שלו". לימים אגלה, מחברי כיתת הכוננות, שכאשר הודי מגיע לזיקים עם הפלוגה שלו, הוא מהווה עבור תושבי המקום נקודת אור בתוך הכאוס. הוא תופס פיקוד, מחלק את החיילים לעמדות, ומשרה על כולם רוגע וביטחון- רגעי יציבות בתוך סערה.

נקודת אור במלחמה

התארסנו בשיא הסערה. ב- 20 באוקטובר 2023, יום לפני יום ההולדת שלי, הודי כרע ברך והציע לי להתחתן. זה היה אולי המקום הכי פחות רומנטי שאפשר לדמיין בשטח אורים, בין כל המכלולים של הגדודים על רקע אדמת הדרום הבוערת. אבל זה היה בדיוק הרגע הנכון עבורנו. בתוך זמן של שיא המלחמה דווקא שם נבנה לנו עוגן חזק. באותה תקופה, הייתי מ"פ מפקדה בגדוד שריון, והוא מ"פ מסלול בסיירת צנחנים. הרגע הזה, באורים, הפך להיות נקודת האור שלנו באותה תקופה. ידענו שיש למה לצפות, למה לחזור אליו ולהיאחז בו חזק.

החתונה

התחתנו ב־16 בספטמבר 2024. 
החתונה הייתה פשוט מושלמת: שמחה, אור, ריקודים והרגשה שאין כמוה. הודי היה כוכב הערב רקד בלי הפסקה, חי את הרגע במלואו, ואני לא יכולה לשכוח את החיוך שלו, את העיניים שמלאות אור, ואת התחושה שהוא באמת נהנה מכל רגע. כולם רקדו בלי הפסקה; לא היה אדם אחד שישב בצד. כל מעגל התמלא באנרגיה מתפרצת צעירים ומבוגרים, משפחה וחברים כולם נסחפו לשמחה שלנו כאילו הייתה שלהם. כמה הערב הזה היה מיוחד, כמה הלבבות היו פתוחים, וכמה אהבה התרכזה במקום אחד.

אהבתי אותך בגלל החיוך שלך כשהסתכלנו אחד על השנייה
חיוך שגרם לי להרגיש כאילו אני הבן אדם היחיד שרצית לראות.
אהבתי אותך בגלל הצורה שהסתכלת עליי כשאמרת לי שאת אוהבת אותי, במבט שרק מבקש שאסתכל ככה חזרה .
אהבתי אותך בגלל איך שחיבקת אותי, כאילו חיפשת דרך להיות הכי קרובה אליי שאפשר.
אהבתי אותך בגלל שבקלות הנחת עליי ראש ונרדמת בנינוחות כזאת כאילו שעכשיו הוקל לך ורגוע.
אהבתי אותך כי גרמת לי להרגיש חשוב בחיים שלך ובכל פעם שהיה לי קשה, רק רציתי להרגיש חשוב מחדש.

אהבתי אותך כי בזכותך אהבתי אותי".
הודי

מתאילנד לעזה

חזרנו מירח הדבש בתאילנד ב־26 בנובמבר 2024. יום אחרי, בתאריך ה-27 בנובמבר, הודי כבר יוצא עם תיק וציוד לחימה לתחילת התפקיד ביחידה הרב מימדית. זו הפעם האחרונה שאני רואה אותו. התעוררנו יחד בבוקר, עזרתי לו לארגן את הדברים האחרונים ונפרדתי ממנו. חיבקתי אותו כל כך חזק, לא ידעתי מתי ניפגש שוב, מתי תהיה הפעם הבאה שהוא יחזור אליי? מאותו רגע רק התחלתי לספור את הימים, וקיוויתי כל כך קיוותי, שיחזור אליי יותר מהר ממה שחשבתי.

חיבקתי אותו כל כך חזק, לא ידעתי מתי ניפגש שוב, מתי תהיה הפעם הבאה שהוא יחזור אליי?"

חיבקתי אותו כל כך חזק, לא ידעתי מתי ניפגש שוב, מתי תהיה הפעם הבאה שהוא יחזור אליי?"

הבשורה ששינתה את חיי

ב־26 בדצמבר 2024 התנדבתי למשמרת בחמ״ל אט״ל בקריה, אני כקצינת אג"ם בבית הספר ללוגיסטיקה, תופסת משמרות בחמ"ל. אני שומעת על אירוע ביחידה הרב מימדית, מעדכנת את הנתונים במצגת לקראת ישיבת הערכת מצב, ולא מעלה בדעתי שזה קשור להודי.
בשעות אחר הצהריים קוראים לי למשרד מפקד. אני מתחילה להבין שמשהו לא טוב קורה.
אני מתיישבת מול המפקד שלי, הוא שקט, זקוף, מבטו חודר וכואב. ואז בקול נמוך, כבד, הוא אומר: 'הוד בעלך נפל בפעילות מבצעית בקרב בג'באליה'. המילים מוטחות לעברי כמו אגרוף.
באותו רגע, אני לא שומעת דבר. רק את עצמי מתפוררת לתוך האוויר. ואת המשפט שחוזר שוב ושוב כמו תפילה שבורה: אין מצב שהודי לא חוזר יותר. אין מצב. אני לא יודעת איך לחיות בלעדיו. אין לי חיים בלעדיו. 

הגיבור שלי.
אז ולתמיד.

ידעתי עם מי התחתנתי, ידעתי איזה אדם מיוחד במינו הוא. ידעתי כמה זכיתי בו.
במהלך השבעה ואחריה, הגיעו מעגלים רחבים וגדולים של אנשים שבהם נגע הודי. מעגלים שבהם השאיר חותם גדול. הם שיתפו על דרך ההיכרות שלהם, על הבחירות, על הרגעים הקטנים, על הדאגה, על המנהיגות השקטה. הודי היה צנוע ועניו. הוא לא התגאה בקול רם בכל מה שעשה, לא חיפש תשומת לב. והסיפורים האלו מילאו אותי בגאווה עצומה. 

איתי בכל רגע

הוא במחשבות שלי כל הזמן, מלווה אותי בכל רגע ביום. החל מהדברים הקטנים ביותר- לקום בבוקר, לצחצח שיניים, משפט שהיה אומר, שיר שאהב, ריח הבושם שלו שפתאום חוזר. אני מדברת עליו הרבה, הוא חלק ממני. הוא הולך איתי לכל מקום. הוא היה המורה הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי לחיים האלה ובכלל. הוא העניק לי ארגז כלים לחיים האלה, ואני משתדלת להשתמש בכל אחד מהם, להמשיך ללכת בדרכו, גם כשהדרך היא לא הדרך שתכננו יחד. והוא תהיה יהיה שם. לא כמו פעם, אבל נוכח בכל דבר.

זכיתי לאהוב

אני לא יודעת איך מתמודדים עם תחושת הפספוס,
על מה שהיינו בחיינו ועל עוד מה שיכולנו להיות.
ואני אולי גם לא אדע לעולם.
אבל דבר אחד ברור לי:
זכיתי בו.
זכיתי לאהוב.
זכיתי להיות נאהבת.

אהבה שהיא הכי חזקה שיש, גם היום. שנוכחת גם כשהוא לא כאן, אהבה שלא מסתיימת לעולם. היא שנותנת לי את הכוח ומלווה אותי ברגעים הקשים. אני מאחלת לכל אדם בעולם למצוא אהבה כזו, שמעניקה השראה, שמאירה מבפנים, שממלאת את החיים במשמעות ונותנת כוח להמשיך. כולי תקווה שהסיפור שלנו ייתן כוח למי שצריך ויזכיר שיש אהבה כזו בעולם.
היא אמיתית, היא קיימת והיא אפשרית.

 

דמותו של הודי עם תרמיל על הגב.
הוא פונה קדימה, מביט אל הדרך. הדרך ברורה וסלולה.
להודי הייתה דרך – דרך עם כוונה, עם ערכים, עם קול פנימי ברור.
אותה דרך גם מסמלת המשכיות: גם כשהיעד לא תמיד ברור.
גם כשהדרך אינה זו שתכננו – אנחנו ממשיכים ללכת בה.
הדרך אינה ישרה ויש בה פיתולים, כי אף אחד לא אמר שהדרך תהיה פשוטה,
ובסופה אולי נגלה את מה שהדרך ביקשה ללמד אותנו.
כל אחד מכם יכול למצוא בה את המסע האישי שלו.

התיק שעל גבו

הוא תיק שהודי קנה כשטסנו יחד לווייטנאם במסגרת המלט״ק – אפילו בצבע זהה.
התיק שימש אותו לטיולים בארץ ובחו״ל, וגם לאימוני הקרוספיט.
הודי תמיד סחב תיק גדול על גבו.
התיק הפך לסמל של כל מה שאנחנו נושאים איתנו: זיכרונות, חוויות, כאב, אהבה -וגם תקווה, ערכים וכלים לדרך.
עבורי, הודי היה המורה הכי טוב שיכולתי לבקש. הוא העניק לי ארגז כלים לחיים האלה, ואני משתדלת להשתמש בכל אחד מהם.

הפרחים שמציצים מהתיק
הם תזכורת למשפט שהודי היה נוהג לומר לי:
יש פרחים בכל מקום – צריך רק לדעת לעצור, להסתכל, ולמצוא אותם.

ההר והטבע
מסמלים יציבות, שורשיות וחיבור לאדמה ולמקום – כמו הודי, שהאמין בזיקה לארץ ובשליחות שלנו כאן, לכל אחד מאיתנו יש משימה לשמור עליו, לטפח אותו ולהפוך את המקום הזה לטוב יותר.

השמש מסמלת את הודי.
הוא היה שמש בחייו של כל כך הרבה אנשים.

בכל מקום שאליו נכנס – נכנס איתו אור גדול.
הוא היה השמש שלי, האור שלי.
ואני בוחרת, יום־יום, לראות את האור שלו ממשיך להאיר לי את הדרך.

שיר החופה שלנו, "את ואני", נפתח במילים:
"את עולה כמו שמש היושבת מעליי ורושמת בקרניה את יומי."
היום זה הודי. "היושב מעליי, רושם בקרניו את יומי",
ואני בוחרת לראות את האור הזה בכל יום מחדש.

הג׳יפ
מסמל תנועה, יציאה, חופש וגילוי. הודי אהב לגלות מקומות חדשים, לחפש פינות קסומות. טיולי הג'יפים היו חלק בלתי נפרד מחייו. 

העיטור שמקיף את הלוגו
יוצר מעגל אינסופי.
זהו למעשה טבעת הנישואין שלי, הטבעת שבחרנו יחד, שעשויה מעלים שיוצרים מעגל שלם.
מעגל של חיים, של זיכרון, של לב ונשמה Heart & Soul .